עיצוב במידות גיאומטריות 

עיצוב במידות גיאומטריות

השאיפה לצורות `נקיות` בעיצוב המודרני הובילה לכמה התפתחויות, שהחלו כהתנסות בעיצוב חדיש, משוחרר ממוסכמות וממטעני העבר. מצד אחד עוררה הריאקציה כיוונים קיצוניים כגון הימנעות מכל אורנמנטליות, והצטמצמות לקווים מינימליסטיים. הרחק ככל האפשר מן הבארוק השופע ואף מן הסוריאליזם ה`מצטעצע`, קצר היה המעבר אל המופשט ובעקבותיו אל קומפוזיציות של קוים (מונדריאן) או צבעים. הלוחות והמשטחים נוטרלו מצורה דמויית אדם או טבע מכל וכל ("שחור על חום" מאת רותקו).



מרשימה ביותר בהקשר דומה, היא התמונה הפותחת בסרט העתידני של סטנלי קובריק "אודיסיאה בחלל"

המציבה את לוח המגדל המלבני וה`נקי` מול עיניהם התוהות של בני השבט הניאנדרתאלי, כשיא האבולוציה.



מצד שני התפתחו מגמות שלא בחלו בניסיון העבר, כל עוד הוא משמר ערכי יסוד חזותיים, בתחום חוקי הפרספקטיבה, בארגון החומרים על משטח הבסיס, בהנחות יסוד של השימוש בצבעים ובאינטראקציה ביניהם.

בין אלה תופש מקום נכבד השיקול המידתי, כלומר החישוב של הפרופורציות המתאימות ביחסי גבהים (בניינים, תקרות, עמודים תומכים) או ביחסי משטח (גבולות חלל המגורים לאורכם ולרוחבם).



מעניין כי עוד בזמנים הקלאסיים נתנו את הדעת על כל סוגי הפרופורציות מתוך חתירה לדיוק מתמטי, כולל השלכות מדעיות על רעיון השלמות. האובייקטיביות חיברה בין המידות הנכונות (או `הטובות`, מבחינה הומאנית) לבין המידות הנכונות (מבחינה מרחבית). ברוח זו המבנים הפרופורציונאליים של בתי מקדש וכנסיות ביססו את צורותיהם על ההנחה כי מתקיים יחס ישיר בין ההרמוניה של הבנייה לבין שלוות הנפש ורגש ההתעלות (של הנכנס למרחב המקודש).

המידות האובייקטיביות והמדויקות כנראה עונות על צורך או על זיקה לסדר ולחוקיות מתוך ההעזה להתנסות בחוויה מוחלטת.

כיום חוזרים לבניה פיראמידאלית (כדוגמת פירמידת הזכוכית שנוספה לחזית מוזיאון הלובר), בלי לבטא בהכרח נוסטלגיה לתרבות המפותחת של מצריים העתיקה.



בבנייה פרטית, הפירמידה הקטומה בחלקה העליון משמשת בצורה פונקציונאלית לצרכי המגורים על פי סדר העדיפויות של הפעילות הביתית. הקומה התחתונה היא באופן טבעי השימושית ועל כן הרחבה ביותר; הקומה שמעליה מצומצמת יותר, לפונקציות פרטיות מוגדרות, וכן הלאה, עד הקומה הפחות שימושית בחיי היומיום של היחידה המשפחתית. מבנה כזה יקרין יציבות פנימית והדדיות בין בני המשפחה על גילאיה השונים.

עוד ניכרת הנטייה להשתמש במרחבים משושים, לא למטרות התכנסות דתית (כבמקדשי המזרח) אלא להשגת תחושת הרוחב, המכיל, על אותם מטרים מרובעים, יותר שטח מחייה, אם לאירועים חברתיים ואם לחדר מגורים שיירכז את המשפחה במקום לבודד את חבריה בפינות פרטיות. כך לא תצרום לעין הצבת טלוויזיה (פלזמטית) אל אחת הדפנות, לצד ספרייה אל הדופן הסמוכה, עם פינות ישיבה מובחנות - בהתאם לזוית החדר המצולע ולא בהתאם לחלוקה למחיצות אטומות.



נפוץ ביותר הוא השימוש במבנה המשושה לבריכות פרטיות, המעניק מהרגשת הגבישיות של היהלום על צבעי המים הצלולים, בצד תחושת המרחב המוגדל הנובע מן הצורה המשושה (או המתומנת).

יחידת הדיור כולה יכולה להיבנות מתאים מצולעים (פאון ל-5 צלעות; הקסאגון ל-6 צלעות וכדומה) ואז המכלול מקרין תחושת אחדות



ושיתוף בצד החלוקה התפקודית, כמבנה עדיף על בית המחולק כרגיל לחדרים מבודדים. יש במבנה מסוג זה רמז לגאונות הכמוסה בטבע: כוורת הדבורים ( או הצרעות) השכילה להתארגן ביחידות גיאומטריות מושלמות, המנצלות באופן מרבי שטח רחב ידיים לתנועה, לפעילות, ולאיפסון הדבש.



בדוגמה אחרת מן הטבע, גבישיות הקרח או היהלום מספרת גם היא על התארגנות אידיאלית של החלל שבו הסדר והיופי מתחברים למושג אחד